האתר נפסק לעבוד. אנו עברנו ל- Parstoday hebrew
חמישי, 14 ינואר 2010 09:45

האיבה הפנימית בחברה הישראלית

הישראלים ציינו בסוף השבוע את יום השנה לרצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין. 14 שנים כברו מאז שירה יגאל עמיר 3 כדורים בגבו של רבין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. כמובן חתימתו של יצחק רבין עם יאסר ערפאת על "הסכם אוסלו" לא עשתה ממנו, לדידינו לפחות, צדיק או קדוש. הוא היה רוצח ופושע מלחמה לפני אוסלו ונשאר כך לאחריו. כך בימי מלחמת לבנון כאשר יעץ לשרון "לסגור את השיבר" לביירות; כך בימי האינתיפאדה הראשונה כאשר פקד לשבור ידיים ורגליים והיה אחראי ללא מעט פעולות דיכוי אכזריות ביותר שכללו הרג ילדים, הריסת בתים; כך באשר לסלחנות שגילה כלפיי מתנחלי חברון לאחר הטבח של ברוך גולדשטיין שרצח במערת המכפלה עשרות מתפללים פלסטינים בשעת תפילתם. במקום לפנות את המתחלים, הטיל רבין עוצר על הפלסטינים, וצבא הכיבוש המשיך את פועלו של גולדשטיין והרג ופצע עוד פלסטינים שהתקוממו נגד הטבח.

ללא קשר לצד הזה של פשעי יצחק רבין נגד העם הפלסטיני, רצח רבין נועד לפגוע בפוטנציאל של הסכמי אוסלו. תהליך המחיקה של המרחב הפוליטי לפלסטינים לא התחיל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה אלא עם רצח רבין. הדבר התגלה במלוא משמעותו רק לאחר נפילת נתניהו, במהלך הכהונה של אהוד ברק, אשר עליו נתלו התקוות להשגת הסכם באמצעות משא ומתן. הרצח של יצחק רבין השאיר את כל הסתירות של תהליך אוסלו בעינן. הפסקת התהליך טמן בחובו אלימות הולכת וגדלה, שכן הפלסטינים הספיקו בינתיים לדמיין מדינה עצמאית, וכבר החלו לארגן במעגל ה"פנימי" שלהם את מוסדותיהם ואת כוחותיהם המזוינים, בזמן שחיי היומיום שלהם הלכו והידרדרו והורעו ללא היכר, ביחסים עם צבא הכיבוש והמתנחלים.

בין רצח רבין לבין בחירתו של ברק התבצע מהפך של 180 מעלות בתפיסת הקואליציה הרצויה: מן הקואליציה הצרה הנשענת על ש"ס והמפלגות המייצגות את הערבים הפלסטינים בתוך הקו הירוק, גם כאשר הן לא חלק מן הממשלה, לעבר הקמת קואליציה רחבה המסמלת שאיפה למה שנקרא "אחדות לאומית חדשה", ממשלה של כו-ו-לם.

רצח רבין, פתח סימן שאלה גדול סביב עצם לכידותה של החברה הישראלית ויכולתה להמשיך להכיל את הניגודים בתוכה בתנאי שלום עם הפלסטינים. הסתבר כי המחיר הפוליטי של השלום המדומיין, עוד לפני שמומש, היה "התפרקות פנימית" של החברה הישראלית ושל הזהות המשותפת. הכמיהה ל"אחדות לאומית" הופיעה כתשובה לתחושת הפילוג וחוסר היכולת של המערכת הפוליטית הישראלית לתווך בין הקהילות התרבותיות השונות.

המחלוקות, האיבה והפחדים בין הישראלים לבין עצמם נדחקו הצידה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, וכך קרה שהפלסטינים חזרו לתפקד כ"אויב" וחילצו את הישראלים, בהיסח הדעת, ממשבר "פנימי" עמוק. אולם כדי לצאת ממשבר הזהות הקולקטיבית, שהתעורר בתנאים של "היעדר אויב", החברה הישראלית גויסה ונהפכה ל"עורף", הלחימה ותחושת האיום הפכו למצב של קבע, ונוצר מיתוס לאומי מחודש ומשופץ המצדיק ומסביר את הלחימה. המחלוקות והאיבה ה"פנימיות" לא נעלמו, אלא "הוכנסו לבקבוק" על ידי תחושת האיום ה"חיצוני" והצורך להתגונן מפניו. רצח רבין היה נקודת מפנה בכיוון הזה והיווה הזדמנות להתחזקות הימין בישראלי.

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן